תחילת סוף הטיפול

תחילת סוף הטיפול

פרידה מפסיכולוג

2 דקות לאחת בלילה. בין קפיצות למחשבות האם בכלל הבלוג הזה יום אחד יפתח מהמצב הנעול שלו, המוחבא מציבור הגולשים, מעולם הרשת או שמה ישאר כבלוג שפונה לכולם וכולם בסופו של יום יסתכמו בי ובכל אותם אנשים שנשארו בי כזכרון לבין הכעס והכאב העצום שהולך וגדל בי מרגע לרגע. תוך כדי שאני כותב את זה הלחץ המוכר בחזה שבימים רחוקים היה נוטע בי ספק פחד ספק שלווה על התקף לב בפעולה, מתזכר אותי לשים סימניה. מה גורם לזה להיות כל כך מתסכל, מכעיס, כואב ואיך אני יכול לתת לשלב הזה פשוט להיות.

קשה לי. למרות שאני מנסה להפוך את הרגעים הקשים בחיי “למאתגרים”, הבנה כזו או זכרון שרוצה להיות מיושם – אני לא מצליח. קשה לי, נקודה. מריץ שאילת חיפוש בגוגל על פרידה ממטפל \ פרידה מפסיכולוגית קפיצה בין טאב לטאב העיניים רצות ומנסות לקרא כמה שיותר שורות מנחמות על תהליך נורמטיבי. על חוויה משותפת לכלל המטופלים. ואני אכן סופג מצד המטופלים ומצד המטפלים ברחבי הרשת תיאור על קושי, תיאורי אבל שאני יכול להזדהות, תחשות רגרסיה ועל כמה זה טבעי ומה ואולי גם איך נכון לנהוג בהמשך. אבל אני מקבל את זה כמתכון לבישול סופר מסובך, ארוך. מתיש. כאילו יש לי את כל המצרכים ויש לי יכולת לקרא מה התהליכים אבל ברור לי שאין שום סיכוי שיצא מזה משהו ראוי למאכל.

למה את עוזבת אותי?

קשה לי. כעס מתמלא בי.. אני רוצה לצעוק עליה ולומר לה, למה את עוזבת אותי? למה? אם היית דוד שלך, אח שלך, הבן שלך, בעלך, היית עוזבת אותי? נכנעת לאילוצים או שהיית מוצאת פיתרון?! אבל אני מבין שהכעס הזה לא הגיוני מלבד היותו קיים. אני לא הדוד, האח, הבן או הבעל ואני לא שונה משאר המטופלים שהיא עזרה להם. הלוואי והייתי שונה. ואז הכעס מפנה מקום לכאב. אני מדמיין כנגד רצוני את היום האחרון שבו אשב על הכסא כשאני מנסה להיות קשוב אליה בזמן שהיא מסכמת תקופה. לא אצליח להיות קשוב למרות שממש ארצה לאפשר לה להגיע אליי בפעם האחרונה ולא להיות להיות שקוע בעצמי או יותר נכון לומר שקוע ברחמים עצמיים. אבל עם הקושי הזה לפחות אפשר לומר שהפרידה מהפסיכולוגית החלה. אני לא יודע על הפרידה הזו מהיום, אבל היום זה ככל הנראה התיישב.

1:52 בלילה. מזה כשעה אני כותב את שורות אלו ומבין שבין משפט למשפט אני נעצר ארוכות ומטייל במחשבות וברגשות שעולות. לרגעים אני מאפשר להם להיות, לרגעים אני נלחם.
אעצור עכשיו. אלך לישון. אעצום את עיניי ואעלה לזכרון נקודות חשובות מתהליך הטיפול, את כל אותן אסימונים, את כל אותם פחדים של תחילת הטיפול, את כל הנצחונות הקטנים, ההבנות, האפשרויות ואולי… אולי את הפחד, הכעס, הכאב ילווה גם התרגשות מדרך חדשה.

לא הצלחתי לעודד את עצמי

09:20 בבוקר. מתעורר עם טעם מר של המלחמה הלילית האחרונה. הניסיון להתמלא ולו במעט בעידוד עצמי על זכרונות טובים מהטיפול הזה לא צלח… למרות כל הסימניות שהעלתי בכוח בכדי לחזק את האמונה שבי, שזה אפשרי, שאני מסוגל, שאני אתמודד… עלו הזכרונות הרגילים, הדמיונות, הסיוטים בתוספת הדגש שעוד מעט מעבר לסיבוב אהיה לבד שדחפו את העידוד שלי החוצה מהחדר המוגן הזה וטרקו את הדלת. אני שוב רואה את עצמי לבד, בפינה בחושך עם הקולות שאומרים לי שאני לא מסוגל. כמה אני אפס וכמה אני קטן והנה אתה ממש עכשיו הולך להתפרק.

הלילה היה קשה במיוחד. הדברים הקטנים שעלו כנגד הזכרונות הקשים, כדבר מנחם כבר לא היו. כאילו צופים בי מרחוק, כאילו אומרים לי זה הזמן שלנו ללכת ואתה צריך להסתדר לבד. רציתי לכתוב על זה קצת יותר. על שי. על הדר. אבל מעבר לתחושות הקשות של הלילה שעוד מהדהדים בי כאילו אומרים רגע, עוד לא סיימנו, המלחמה הזו להמנע מהאצבעות לעזוב את המקלדת ולסגור את מסך המחשב הנייד הופך גדול מנשוא. אני אסיים כאן, אאפשר לתחושות להיות. אולי אתחזק אולי אתפרק, עוצמתיות ככל שיהיו אתן להן להיות. כי אין לי הבוקר את הכוחות למלחמות.

Share this post

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *