שדה התירס

שדה התירס

שדה התירס

אני יושב באוטובוס ולראשונה מאפשר לעצמי להרים את הראש מהטלפון ומהניסיון התמידי הזה להיות עסוק במשהו. אני מביט מהחלון ורואה את שדה התירס הזה, כמה הוא יפה אני חושב לעצמי… ממש הלהיב אותי ביופיו. זמן קצר לאחר מכן, אני יורד בתחנה ועושה את דרכי להדר הפיסכולוגית שלי. הדרך מעט ארוכה ובכ-20 דקות הליכה שדה התירס הזה לא ננעץ במחשבות. אני תוהה לעצמי, אולי אני צריך לשחרר? אולי אני צריך סה”כ להרים את הראש? אולי הפחד הזה גורם לי להלחם איפה שלא צריך? אולי זה כוחו של ההרגל מההכרות של מה יכול בעצם להגיע שגורר אותי להרים מחסומים, מגננות, מחשבות, התעסקויות… אבל אז לא יכולתי להכיל והיום אני רק אולי, צריך, לשחרר?! להרים את הראש? להביט החוצה ולחפש את הדברים היפים, שמרגשים אותי, שעושים לי טוב ולא להיות שקוע בפחדים ובעבר?

אני משחרר אבל לא מאבד שליטה

אולי אני צריך לתת להם להיות. אולי זה לרגעים ימשוך אותי למטה למקום הרע הזה והמוכר הזה אבל לרגעים יאפשר לי להתבונן מחוץ לחלון? ואולי הזמן יעשה את שלו ובהסכמת השחרור הזה אביט יותר ויותר מהחלון? המון סימני שאלה שמתאגדים להיות סימן שאלה אחד גדול מול הפחד הגדול. הפחד שבו אני צריך להגיע לנקודה שאני משחרר אבל לא מאבד שליטה. האם זו הנקודה? האם זה אפשרי? אני מנסה לדמיין אותי עולה לאוטובוס מחייך אל הנהג ומברך אותו כמו בכל יום, ממהר אל מקומי הקבוע, הכסא הקרוב ביותר אל הדלת האחורית, מתיישב אך הפעם לא מוציא את הטלפון ומחפש להיות שקוע ככל שניתן, לא בוחן כל אדם שעולה, אלא מביט מהחלון ומנסה פשוט להיות נוכח. ואם זכרונות ומראות של קו 18 יעלו אאפשר להם לקחת אותי לנוע בעבר ולהתגלגל ככדור שלג ענק מזכרון לזכרון ואאפשר לעצמי גם לכאוב, לכעוס ואולי גם לבכות, למרות שאני לא בחדר הקטן שלי או בחדר של הדר וזו לא הסביבה שמרגיש לי נוח ובטוח ואולי עם התקף חרדה מוכר של מחנק בגרון, לחץ בחזה ובתוספת של דמעות אביט גם מהחלון ואראה את שדה התירס?

ואני נזכר בך. מניח את היד ומבקש ממני לעלות על האוטובוס הבא. זכרון שכאילו מגיע ואומר לי, עזוב את הזכרון הזה, אל תטפל בו… תעבור למשהו אחר.
אולי אני לא מוכן לשחרר, להרים את הראש להביט מהחלון אל שדה התירס.

Share this post

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *