סוף הטיפול

סוף הטיפול

אני עוזב את הטיפול

לא מעט פעמים הייתי צריך להילחם ברצון הזה להפסיק את הטיפול ולחזור למקום המוכר שלי. בנוסף לכל הקושי שבטיפול, ההבנה שאני נקשר למטפלת בצורה כזו שבתום הטיפול ארגיש שאבדתי אדם יקר שהיה שותף לדבר שאין לי מושג איך להגדיר אותו ולהפוך אותו למילים בכדי תבינו, בכדי שאני אבין, חזקו כל הזמן את הדחף הזה להפסיק את הטיפול. חזקו את הייאוש. את הדהוד השאלה “בשביל מה?”.
ובכל זאת הידיעה שיש מישהו שלפעמים מבין אותי, שיכול להכיל אותי, שמלמד אותי להרגיש ולמה אני מרגיש ומה אני עושה עם כל הרגש הזה… ובעיקר נותן לי להרגיש שפוי. בעולם שבו אני לא יכול להסתכל קדימה ולראות עתיד בלב שלם ובביטחון מצליח להחדיר היסוס… תהיה של אולי הדרך הזו עם כל המלחמות והשאלות והקשיים תוביל פתאום לנקודת מבט חדשה. לדרך חדשה. היכולת פתאום לראות צבע נוסף שלא היה ביכולתי לראות לפני כן. כמו עיוור צבעים שראה כל חייו שחור לבן ופתאום ברגע רואה צבע. וזה עזר לי פעם אחר פעם לנצח במלחמה הזו.

הפעם, אני מחליט לוותר…

אבל לא עוד. הפעם, אני מחליט לוותר… ברגע שתחושת השפיות המינימלית הזו התעופפה לה מהחלון אני מבין שאני לא יכול לנצח במלחמה הזו.
אני יודע שככל הנראה זה לא נכון לי. אבל אני לא מסוגל. לא מסוגל לאבד זיכרונות טובים שניחמו אותי מול אותם זיכרונות שהעירו אותי בלילה. לא מסוגל לקבל את זה שאני לא יודע מה אמיתי בחיי ומה לא… לקבל את זה שהמציאות היא לא כמו שאני זוכר אותה. היא גרועה יותר. כי יש רק את הרע, והטוב זה משהו שאני מדמיין לעצמי?? אני לא מסוגל להסתכל על תמונה של האדם הכי יקר בחיי ובמקום להתמלא בתחושות הכעס והאשמה אני מריץ בראש זיכרונות שלנו יחד ומנסה בכל דרך לאמת מה מציאות וכל זיכרון שאני מבין שלא היה, עוד חתיכה מהנפש שלי נקרעת והמחשבות שלי עפות מנקודה לנקודה בחיים ודורשות ממני בכוח בלתי נשלט להזכר. ואני לא רוצה להזכר. אני רוצה להזכר עם העיניים שלך היו ירוקות או כחולות… כי בתמונות הבודדות שנשארו לי אני לא מצליח לראות. את השאר… אני רוצה לשכוח.

אני מוותר. אני רוצה לשקוע ולחזור לימים שלא ממש הרגשתי. לא ממש הבנתי. לשים שוב את אותה מסכה, לחייך מבחוץ ולמות מפנים. להיכנע ולהצדיק את הקולות שאומרים שאני אפס, פחדן ושאין טעם. לשחרר מהעבר לא לחשוב על העתיד ולהילחם יום ועוד יום, לילה ועוד לילה כמו שאני יודע לעשות הכי טוב.

ובכל זאת, אני לוקח משהו מהדרך הזו ושם סימניה כמו שלמדתי. לפחות ניסיתי ואולי אנסה שוב. אני אמשיך לברך את המטפלת בכל פעם שאניח תפילין בבוקר ובכל קידוש כמו שאני עושה כבר תקופה ואתן לרגשות להציף אותי ואאחז בהם כסוג של תקווה, כמפתח לדלת עד לרגע שיהיה לי את האומץ להכנס בה.

Share this post

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *