אודות

מי אני?

אחת השאלות הגדולות שאני מתמודד איתם ביום יום. את השם שלי אני כנראה לא אכתוב פה. שאריות מסיכה אבל הפעם מתוך בחירה, מתוך הבנה שכרגע זה נכון לי. לא רוצה שידעו מי אני. לא בשמי.
אירוני – אומנם אתם שיושבים לקרא שורות אלו ולא באמת יודעים מי אני, אבל ככל הנראה תכירו אותי יותר טוב מכולם. את זה שמאחורי החיוך. זה שהיה כל כך מתורגל לשים מסיכה ולהציג לסביבה דמות פיקטיבית לחלוטין שהיום כבר שכח את האני האמיתי ולומד להכירו מחדש.

ובכל זאת, מי אני?

אני חולה נפש. 100% נכות לצמיתות מאובחן כ-PTSD (פוסט טראומה) אבל אם אלך בניכם אתם ככל הנראה לא תבחינו בכך. אני עובד, נשוי, אבא וחציתי את גיל ה-40. כבר לא ילד… למרות כשאני חושב על זה, גם לא הייתה לי ממש את הההזמדנות להיות ילד. אבל זה כבר לפוסט נפרד.
אני עוד אחד מאלה שסוחב את זכרונות הצבא, יחסים מורכבים של אהבה שנאה, מול ההורים, מול המשפחה הרחבה, הקרובה, מול בורא עולם – מול החיים. חיים שניסיתי להפסיק מספר פעמים. אני כזה שעבר טראומות. אלה שציינתי, אלה שאולי אציין בהמשך, אבל זה אני. זה האני שאני מכיר, זה החולה, זה שנלחם, זה שנמאס.

אני זה התחיל תהליך טיפול בפעם המי יודע כמה – אבל הפעם זה שונה. שונה מכל בחינה. הפעם אני יוצא למסע הזה בשל יותר, בוגר יותר, מוכן יותר. מוכן לאפשר למחסומים ולמגננות לאט לאט להתפוגג ולצאת למסע של גילוי עצמי. להכיר את עצמי ולדעת מה אני צריך ומה אני רוצה. הפעם גם יש מישהו שמושיט לי יד אמיתית, שמכיל אותי, שעוזר לי, שמבין אותי או לפחות באמת מנסה להבין אותי ונותן לי תחושת ביטחון. זה הזמן. זה הזמן ללמוד מי אני. והבחירה לכתוב את המסע הזה מאפשרת לכם ללמוד יחד איתי מי אני ואולי מי אתם. ואולי, בהמשך המסע הזה אוכל לחבר את כל החלקים שלי, את האני מאחורי השם ואת האני…. אני. ושם אחתום את שמי בסוף כל פוסט בלי חשש, בלי מסיכה, בלי בושה, בלי שפיטה.

אני,

נכתב לאחרונה

שדה התירס

שדה התירס אני יושב באוטובוס ולראשונה מאפשר לעצמי להרים את הראש מהטלפון ומהניסיון התמידי הזה להיות עסוק במשהו. אני מביט מהחלון ורואה את שדה התירס הזה, כמה הוא יפה אני חושב לעצמי... ממש הלהיב אותי ביופיו. זמן קצר לאחר מכן, אני יורד בתחנה ועושה את דרכי להדר הפיסכולוגית שלי. הדרך...

תחילת סוף הטיפול

פרידה מפסיכולוג 2 דקות לאחת בלילה. בין קפיצות למחשבות האם בכלל הבלוג הזה יום אחד יפתח מהמצב הנעול שלו, המוחבא מציבור הגולשים, מעולם הרשת או שמה ישאר כבלוג שפונה לכולם וכולם בסופו של יום יסתכמו בי ובכל אותם אנשים שנשארו בי כזכרון לבין הכעס והכאב העצום שהולך וגדל בי מרגע...

סוף הטיפול

אני עוזב את הטיפול לא מעט פעמים הייתי צריך להילחם ברצון הזה להפסיק את הטיפול ולחזור למקום המוכר שלי. בנוסף לכל הקושי שבטיפול, ההבנה שאני נקשר למטפלת בצורה כזו שבתום הטיפול ארגיש שאבדתי אדם יקר שהיה שותף לדבר שאין לי מושג איך להגדיר אותו ולהפוך אותו למילים בכדי תבינו, בכדי...

למה שלא תכתוב

בלוג פוסט טראומה "למה שלא תכתוב? בלוג למשל?...." היא אמרה ואני מהרתי לשלול עם שלל תרוצים כאשר העיקרי בהם הוא שכתבתי בעבר והיה קושי לקרא את הדברים לאחר מכן. השלב שאתה רק רוצה "להקיא" בכל צורה את התחושות והמחשבות שלך החוצה עבר ועכשיו אתה צריך לקבל את הדברים שחשבת והרגשת...